מאת: אתר יהוד מונוסון אונליין
כשמדברים על גיבורים מקומיים, כאלה שהלב שלהם נטוע עמוק באדמת העיר, אי אפשר שלא להזכיר את אהרון ויזן. לא מדובר רק בכדורגלן לשעבר – אלא בדמות מיתולוגית, סמל לדור שלם של תושבי יהוד מונוסון. כזה ששמו נאמר ביראת כבוד גם היום, עשרות שנים אחרי שהוריד את הנעליים ופרש מהמגרש.
ויזן, בן העיר יהוד, גדל כאן, בין הרחובות, בין הילדים שהיו בועטים בכדור עייף על מגרש מאולתר – וחלם כמו כולם להיות שחקן. אבל הוא היה שונה. כבר מילדותו הוא הראה נחישות, משמעת ומנהיגות שקטה, שבשקט-בשקט הפכה אותו לעמוד תווך של הפועל יהוד, קבוצה שידעו בה שלנצח זה לא תמיד רק להבקיע – לפעמים זה פשוט לא לספוג.
הוא שיחק בתפקיד הבלם, אבל בפועל – היה הלב של הקבוצה. עם רעמה מתולתלת, מבט חודר וגישה חסרת פשרות, הוא הפך למנהיג על הדשא. "אהרון היה מסוג האנשים שלא היו צריכים לצעוק כדי שיקשיבו להם", אומרים עליו היום ותיקי העיר, "הוא נתן את הדוגמה במעשים, לא במילים".
שיא הקריירה שלו הגיע באותו רגע היסטורי ב-1982 – זכייה של הפועל יהוד בגביע המדינה. נצחון בלתי נשכח 0:1 על הפועל תל אביב, שהעלה את יהוד הקטנה לכותרות הארציות. מי ששיחק, מי שבישל את השער בחצי הגמר מול בית"ר ירושלים – היה כמובן אהרון ויזן.
נכון, לא תמיד היה קל. היו עימותים, אפילו הרחקות זמניות – אבל ויזן תמיד חזר. תמיד עמד מאחורי הקבוצה. תמיד היה שם בשביל יהוד.
והעיר לא שכחה לו את זה.
היום, אהרון ויזן הוא הרבה מעבר לשם שחקן לשעבר. הוא חלק מהזהות התרבותית של יהוד מונוסון. אדם שמייצג תקופה, ערכים, התמדה ואהבת אמת לעיר שגדל בה. ילדים שמתחילים לשחק כדורגל בעיר שומעים עליו, נערים לומדים ממנו, ומבוגרים פשוט נזכרים בו בהתרגשות.
האגדה של אהרון ויזן לא נכתבה בעט – אלא בדשא, בזיעה, באהבת הקהל ובנאמנות שאין לה תחליף.
ויזן הוא ההוכחה לכך שגם כשכדור עוצר – הלב ממשיך לרוץ.
