היום אנחנו עומדים בפני רגע של ייאוש עמוק, כאשר תפסיק מערכת החינוך לפעול, והעתיד של אלפי תלמידים יישאר באוויר. ארגון המורים, שנאבק כבר שנתיים על זכויותיהם, בוחר להניח את הלימודים בצד, כאילו חוסר התקווה והאכזבה הם הפתרון היחיד. הם אומרים שהשביתה היא סופית, שהמאבק הזה הוא אחרון, אך מה יישאר אחריה? חוסר הוודאות, ההרס, והתחושה שאין מישהו שמאזין באמת.
המורים, שנושאים על כתפיהם משא כה כבד, מרגישים כאילו קוליהם נעלמו בתוך ים של אדישות. הם דורשים תגמול הולם, אך במקום למצוא פתרון, הם מוצאים רק שברון לב ואכזבה מתמשכת. תלמידים, שעתידם תלוי באחרים, נשלחים הביתה, בלי הבטחה מתי יוכלו לחזור למסלול.
זהו רגע של שבר, של אובדן תקווה, שבו כולנו מרגישים שהמאבק הזה לא יגיע לסיומו, ושכל מה שנותר הוא להרגיש חסרי אונים מול מערכת שממשיכה להתרחק, לנטוש, ולשכוח את העתיד שלנו.
שלכם, יהוד מונוסון אונליין
