בלי מסך, בלי תרבות: יהוד בלי קולנוע – ואיזה חור זה משאיר בלב

יש דברים שלא שמים לב שחסרים – עד שנעצרים לחשוב עליהם.
ככה זה עם קולנוע.
לא מדברים עליו, לא נלחמים עליו – אבל כמה שהוא חסר.
וכמה שזה כואב שאין.

פעם, בקניון סביונים, היה קולנוע. לא משהו מפואר, לא קומפלקס ענק – אבל היה קולנוע.
והייתה אווירה.
היית כרטיסן. היה פופקורן אמיתי. היה מסך גדול. היו זוגות צעירים, משפחות, חבורות של בני נוער שברחו מהשגרה לשעה וחצי של סרט.

זה היה מקום לברוח אליו מהחיים,
מקום לחוות בו רגעים של ביחד,
של צחוק, פחד, התרגשות, לפעמים גם דמעות.
והיום? כלום.

אין קולנוע – אין תרבות

יהוד מונוסון היא עיר בצמיחה. בונים כאן שכונות, מתכננים מטרו, מדברים על מגדלים – אבל מי מדבר על נשמה? על תרבות? על חוויות משותפות?

קולנוע הוא לא רק סרט. הוא חלק מהזהות העירונית.
הוא מרכז קהילתי שקט, שמפגיש בין אנשים – בלי רעש, בלי אלכוהול, בלי רעיונות מסוכנים.
רק סיפור. רק תודעה. רק הקשבה.

ולמה בעצם אין?
למה בכל הערים מסביב – כן?
למה ילדים ביהוד צריכים לנסוע 20 דקות כדי לראות סרט כמו שצריך?

חור שנפער – ואנחנו התרגלנו

וזה הכי עצוב.
שלא עושים על זה רעש.
שקולנוע, אחד הכלים הכי חשובים לעיצוב קהילה, נעלם – ואנחנו פשוט… שותקים.

אנחנו שותקים, ובינתיים עוד מסך טלוויזיה בבית נדלק,
עוד ילד יושב לבד בחדר מול נטפליקס,
עוד משפחה מוותרת על חוויה משותפת,
כי פשוט אין לאן לצאת.

מתי נזכה לראות שוב מסך גדול אצלנו?

זה לא עניין של כסף. זה עניין של סדר עדיפויות.
תרבות, כמו חינוך, כמו תשתיות – בונה קהילה.
ואם אנחנו רוצים עיר של אנשים שחיים באמת, שחושבים, שמרגישים, שמתחברים – אנחנו צריכים קולנוע.

גם אם הוא קטן.
גם אם זה מתחיל בפעימות.
אבל שנדע – שמישהו חשב גם על הלב של העיר.

ושוב נוכל לכבות את האור.
ולחכות לשקט.
ולמסך שייפתח.

כי יהוד צריכה קולנוע – כמו שהיא צריכה תקווה.