בין רחובות שקטים, גינות מטופחות, וציפורים שמצייצות בשעות הבוקר – קריית הסביונים היא אחת הפינות הכי יפות ורגועות ביהוד-מונוסון. שכונה שיש בה חמימות של קהילה, תחושת ביטחון של בית, וקצב חיים שמכבד את התושבים.
אבל לאחרונה – השקט הזה עומד להיבלם.
תוכנית לשינוי ייעוד הקרקע במתחם אוויה – ממתחם המוגדר כיום כשטח מלונאות – מעוררת התנגדות עזה מצד תושבי השכונה. התושבים מביעים דאגה אמיתית וכנה, כזו שבאה ממקום של אהבה אמיתית למקום שבו הם חיים.
הם חוששים. ובצדק.
לא מדובר בהתנגדות מתוך נוחות או קפריזה – אלא במאבק על איכות חיים.
החשש המרכזי? עומסי תנועה כבדים, מחסור חמור בחניות, רעש מתמשך, לכלוך ופגיעה באופי השכונה.
שכונה שעד עכשיו הייתה מאוזנת, פתוחה, ירוקה – עלולה להפוך לצפופה, חנוקה ומאבדת את מה שייחד אותה כל כך.
לצערם של רבים, המאבק הזה מתנהל כבר זמן, ובמהלכו התקיימו מגעים מאחורי הקלעים בין יזמים לגורמים בעירייה. חלק מהפגישות התקיימו, חלקן לא תועדו, וחלק מההחלטות עדיין נרקמות מאחורי דלתות סגורות.
והתושבים? עומדים מן הצד, נאבקים לשמור על שכונה אחת קטנה, שפשוט מבקשת שיניחו לה לנשום.
ולמה הצער עמוק יותר?
כי ברור שזו לא רק סוגיה של תכנון עירוני.
זו מלחמה על המהות של עיר.
על האם מותר לתושבים להגיד: "עד כאן. אנחנו לא רוצים לראות את הבית שלנו משתנה עד לבלי הכר".
ובטח, עם הזמן – יתחילו הקמפיינים. יהיו מי שיתגאו בתכנון. יהיו שיתגאו בהתנגדות.
יהיו כאלה שיבטיחו "לתקן", ויהיו כאלה שירקדו על זה – לטוב או לרע – בקלפי הקרוב.
אבל בשטח? יש שכונה אחת. עם משפחות אמיתיות. עם ילדים שרוכבים על אופניים. עם ספסלים שמישהו צבע פעם באהבה.
ושם – במרחב הזה שבין הבתים – מרגישים את הלחץ. את הצער. את התחינה השקטה:
אל תהפכו אותנו לעוד שורות של בניינים. אל תהרסו את מה שבנינו.
המאבק הזה עוד לא הסתיים.
אבל הלב – של קריית הסביונים – כבר מרגיש את הסדק.
רק נותר לקוות שמישהו, איפשהו, יקשיב באמת.
שלכם, יהוד מונוסון אונליין
