התפתחויות בתוכניות בנייה והתחדשות ביהוד מונוסון – חזון מרשים או פצצת זמן?

יהוד-מונוסון עומדת בפני מהפכה של ממש. בשבוע האחרון הופקדה תוכנית מתאר כוללת לעיר, מהלך שנחשב אחד הדרמטיים והמשמעותיים בתולדותיה.
מדובר בתוכנית שאפתנית, שמטרתה להפוך את יהוד-מונוסון לעיר מרכזית, חדשנית ומובילה באזור המרכז – עם אלפי תושבים חדשים, שטחי תעסוקה, מסחר, מוסדות ציבור ותשתיות מתקדמות.

מה כוללת התוכנית?

• כ-28,000 יחידות דיור חדשות: המספר הזה יכול להכפיל ואף לשלש את אוכלוסיית העיר.

• מעל מיליון מ"ר של שטחי תעסוקה ומסחר: מרכזים עסקיים, משרדים, חנויות, מסעדות ושירותים נוספים שימשכו עובדים, יזמים ומבקרים.

• מבני ציבור ושטחים פתוחים: גני ילדים, בתי ספר, מרכזים קהילתיים, מוסדות בריאות ופארקים רחבים שיתנו מענה לאוכלוסייה המתרחבת.

• תשתיות תחבורה חדשות: התוכנית כוללת תיאום עם תחנות מטרו ורכבת קלה, וכן תכנון של שבילים להולכי רגל, אופניים ותחבורה ירוקה.

לא רק בתים – חזון עירוני שלם

מה שמייחד את התוכנית הזו הוא לא רק ההיקף, אלא השאיפה לשלב בין מגורים איכותיים לבין תשתיות אמיתיות: תחבורה, חינוך, תעסוקה ופנאי – הכל ביחד, בצורה מתואמת.
הרעיון הוא לא "לסתום חורים" אלא לבנות עיר לעתיד. עיר חכמה, מתקדמת, עם נגישות גבוהה למרכזי תעסוקה בגוש דן, אך גם חיי קהילה חזקים, ריאות ירוקות, ופיתוח ששם את התושב במרכז.

ומה זה אומר בפועל?

אם התוכנית תצא לפועל כראוי – יהוד-מונוסון תוכל להפוך מעיר פריפריאלית למחצה למוקד משיכה חדש למשפחות צעירות, לעובדים בהייטק, ליזמים ולעסקים.
העיר תציע לא רק מגורים – אלא גם הזדמנויות כלכליות, חינוך ברמה גבוהה, איכות חיים וסביבה קהילתית.

אבל צפויות כנראה בעיות

ולכן נשאלת השאלה:
האם מישהו באמת חושב על מה שיבוא אחר כך?

נראה שהתכנון נעשה מתוך אמונה בצמיחה – אך האם מישהו באמת ישב וחשב איך ייראו הרחובות? איך תיראה התחבורה? איפה ילמדו הילדים? איפה יחנו הרכבים? איפה יעמדו הפחים?

אפשר לדבר על מגה-פרויקטים – אבל מה עם מגה-פקקים?

כאשר מאשרים עשרות אלפי יחידות דיור ושטחי תעסוקה בהיקפים עצומים, המשמעות היא תוספת של עשרות אלפי תושבים, מאות אלפי נסיעות יומיות, עומסי תנועה, צרכים חינוכיים, בריאותיים, סביבתיים. אז האם מקדישים לתשתיות את אותה רמת מחשבה כמו שמקדישים לתכניות נדל"ן?

האם ייבנו תחנות מטרו לפני שיגיעו התושבים – או אחרי שיתקעו בפקקים?
האם יתווספו קווי תחבורה ציבורית לפני שהילדים לא ימצאו גן?
האם תהיה צלחת ביוב שתתאים לגידול הזה – או שנגלה זאת רק כשלא נוכל להוריד מים?

התחדשות עירונית – או עומס עירוני?

התחדשות עירונית היא דבר נפלא. חידוש של אזורים מתיישנים, חיזוק מבנים, שיפור איכות החיים – זו מגמה חיובית. אבל גם כאן עולה השאלה:
האם המרחב הציבורי יוכל להכיל את כל זה?
רחובות שתוכננו לעידן שבו עברו שם סוסים ועגלות – האם הם יעמדו בעומס של רכבים, קורקינטים, רכבות קלות, הולכי רגל ותחנות מטרו?

ומה יקרה אם לא נתכנן לעומק?

אם לא נחשוב עכשיו – נשלם ביוקר אחר כך.
ערים יהפכו לצפופות מדי.
מערכות חינוך יקרסו.
תחבורה ציבורית תהיה צפופה עד כדי בלתי שמישה.
תחושת השייכות והחיים הקהילתיים – תישחק לחלוטין.

ולא פחות חשוב – איכות החיים, זו שלא נמדדת במספרים אלא בתחושת נשימה, בשקט ברחוב, בפארק ליד הבית, בעץ שמכסה אותך בקיץ – תיעלם.

אז מה נכון לעשות?

אולי הגיע הזמן לחשוב אחרת.
אולי כל תוכנית בנייה צריכה להתחיל קודם כל בשאלה אחת פשוטה: איך אנשים יחיו שם?

• איפה הם יטיילו עם הילדים?

• איך הם יגיעו לעבודה?

• מה יקרה ביום גשום כשכולם יברחו עם רכב פרטי?

• ואיך תשפיע הגדילה על הסביבה, על האוויר, על הצל, על החום?

האם מישהו באמת עוצר לחשוב – קדימה?
לא שנה קדימה, לא חמש – אלא עשרים.

אז כן, הפיתוח מבורך. הצמיחה נדרשת. אבל דווקא בגלל זה, דווקא עכשיו, זה הרגע לעצור ולשאול:

האם אנחנו בונים עיר – או מציירים הדמיה יפה?
האם מתכננים עתיד – או פותרים בעיה זמנית?
והאם בעוד עשרים שנה – נביט לאחור בגאווה, או בהפתעה מהולה בצער?

מה אתם חושבים?

שלכם, יהוד מונוסון אונליין