יובל רפאל: מהתופת בשבעה באוקטובר – אל הבמה של אירופה

קשה לתאר במילים את מה שעשתה יובל רפאל. הצעירה שהחיים שלה נעצרו ביום הכי קשה שידעה מדינת ישראל, הצליחה רק חודשים ספורים לאחר מכן לעמוד על הבמה הגדולה ביותר באירופה – ולרגש יבשת שלמה.

מקום שני באירוויזיון 2025, עם ביצוע עוצמתי לשיר "New Day Will Rise", לא היה רק הישג מוזיקלי. זו הייתה הצהרה של חיים. של עמידה על הרגליים. של עם שלם שמסרב להיכנע.

אבל הסיפור של יובל לא מתחיל בבאזל – אלא בשדה פתוח בעוטף עזה.

ב-7 באוקטובר 2023, יובל השתתפה בפסטיבל נובה – חגיגה של מוזיקה, אהבה וחופש. ואז – האדמה רעדה. טילים, ירי, מחבלים. בתוך רגעים – כל מה שהכירה הפך לגיהנום.

יובל, יחד עם עשרות צעירים נוספים, רצה והסתתרה באחד המקלטים בסמוך לקיבוץ בארי. מקלט שלא נועד לסיטואציה כזו, שלא נסגר הרמטית, שלא עצר את הסיוט.
היא נפצעה ברסיסים. התחבאה בין גופות. שמעה את הירי. הריחה את הפחד.
שמונה שעות – בין חיים למוות. היא יצאה משם חיה – אבל עם נשמה שזועקת.

ואז קרה הבלתי ייאמן – היא חזרה לשיר.

בינואר 2025, יובל רפאל הופיעה בעונה ה־11 של "הכוכב הבא" – וזכתה.
כולם דיברו על הקול המדהים, על הרגש, על המקצועיות. אבל מי שהקשיב – שמע יותר מזה. שמע אמת.
היא נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון, ובחרה בשיר שמדבר על תקווה, אור, התחלה חדשה. "יום חדש יזרח" – לא רק שיר. נבואה.

והופעה אחת שגרמה לעולם לעצור.

על הבמה הגדולה בבאזל, מול מאות מיליונים, יובל לא הייתה רק זמרת.
היא הייתה שליחה.
היא שרה בעיניים דומעות, בגב זקוף, עם כאב שלא נעלם – אבל עם נחישות לגעת בלב של כולם.
הקהל עמד והריע. הדמעות לא היו רק שלנו.

תושבי יהוד-מונוסון – אנחנו גאים בך.

לא משנה מאיפה באת – את עכשיו של כולנו.
ההישג שלך הוא לא רק מדליה – הוא השראה. את הזכרת לכולנו מה זה כוח רצון. מה זה לא לוותר. מה זה לקום מהשבר הכי גדול – ולזעוק שירה.

אנחנו מצדיעים לך, יובל רפאל.
תודה על האור. תודה על הקול. תודה על התקווה.
ומי ייתן – שיום חדש באמת יזרח. לכולנו. בזכותך.

🇮🇱 דיון פתוח: איך ייתכן שדווקא עכשיו – ישראל זוכה באהדה באירופה?

ההישג של יובל רפאל לא התרחש בתוך ואקום.
אירופה בשנת 2025 היא לא אירופה של פעם. ברחובות – גלים של הפגנות פרו-פלסטיניות, דגלי פלסטין בכל פינה, קריאות בוז לישראל, ואפילו במהלך האירוויזיון עצמו, היו ניסיונות להניף שלטים, לפרוץ לבמה, לייצר פרובוקציות נגד ישראל.

אבל מול כל הרעש הזה – הקהל האירופי הצביע. ובחר. במקום השני. את ישראל.

וכאן עולות שאלות לא פשוטות –
האם זה אומר שהציבור הרחב בכל זאת יודע להפריד בין פוליטיקה לבין מוזיקה?
האם ייתכן שדווקא ברגעים של הסתה ואנטישמיות, האזרחים הפשוטים באירופה לא מיישרים קו עם הרחוב – אלא מקשיבים ללב?

או אולי בכלל – האנטישמיות לא כל כך עמוקה כפי שמתארים לנו?
אולי רוב האזרחים באירופה בכלל אינם אנטי־ישראלים, אלא פשוט שומעים יותר רעש מהקצוות?

ואולי, וזה הדבר הכי מרגש –
יובל רפאל הצליחה לגעת באנשים באופן שלא ניתן היה להתווכח איתו.
בלי דגל, בלי נאום, בלי פוליטיקה – רק קול, סיפור, אמת.

או שאולי, כמו שתמיד קורה באירוויזיון –
זה בכלל לא עניין של מדיניות, אלא פשוט שיר חזק, ביצוע ענק, ורגע שנוגע בלב?

ומה אתם חושבים?

האם מה שקרה באירוויזיון מסמל שכולנו צריכים לחשוב מחדש על איך אירופה רואה את ישראל?
או שמדובר במקרה יוצא דופן – שפרץ את חומת העוינות לזמן קצר?

האם זה ניצחון של מוזיקה – או ניצחון של אמת?
נשמח לקרוא את דעתכם בתגובות.

שלכם, יהוד מונוסון אונליין