‏מלון אוויה ביהוד מתקדם למשהו שאף אחד לא רוצה

החברה "רמי שבירו הנדסה, בנייה והשקעות בע"מ" רכשה את מבנה מלון אוויה ההיסטורי ביהוד מונוסון. תוכניות עתידיות? אולי בית דיור מוגן, אולי בניינים רבי קומות, אך כל זאת מרחוק, כמו תקווה שנדחפת אל מעבר לאופק, בעוד הלב נשבר ומבקש רק שימשיכו לזכור את מה שהיה, לפני שהכל ייעלם לתוך החשכה.

מלון אויה ביהוד: זיכרון שעדיין עומד

יש מבנים שמספרים סיפור. לא סיפור של בטון, אלא של חיים.
מלון אויה ביהוד הוא בדיוק כזה. לא עוד מלון – אלא עדות חיה לחלומות שנבנו, אנשים שעברו, ומקומות שנשארים בלב, גם כשקירותיהם מתפוררים.

הסיפור של אויה מתחיל בתחילת שנות ה־60. ימים אחרים, מדינה צעירה, חולמת, נבנית. לא הרחק מנתב"ג, בעיר הקטנה יהוד, קם מלון שנחשב לחזון מהפכני – מלון תעופה ראשון מסוגו במזרח התיכון.
הוא נבנה בסטנדרטים גבוהים: חדרים ממוזגים (אז זה היה מותרות!), מסעדה אלגנטית, בריכה נוצצת ומנחת מסוקים. הכל באדריכלות מודרניסטית נקייה, בהובלת האדריכל דוד עקדי. המיקום נבחר בקפידה – על הציר שמחבר את תל אביב עם שדה התעופה, כנקודת עצירה לנוסעים ואנשי עסקים.

וכך הפך אויה לחלון של יהוד לעולם.
אנשים הגיעו לשם לחגוג, להתארח, לברוח קצת מהשגרה. המלון שידר אלגנטיות, תקווה, עתיד. במקום כזה – אפשר היה לחלום.

אבל כמו חלומות רבים – גם הסיפור הזה השתנה.

עם השנים, המלון נסוג מצמרת הנדל"ן. שדות התעופה הפכו מורכבים יותר, העולם השתנה, התחבורה השתכללה – והמלון, שבתחילה פרח, הלך ודעך.
אך אויה לא נעלם – הוא רק לבש פנים אחרות.
הוא הפך למרכז קליטה לעולים מאתיופיה. שם – בין קירות שטעמו פעם שמפניה – נולדו תקוות חדשות. משפחות נקלטו, ילדים שיחקו במסדרונות, וחיים שלמים קיבלו התחלה שנייה.

לאחר מכן, בתקופות אחרות – שימש המלון מקום מגורים זמני למפוני גוש קטיף.
ובשלב מסוים – גם לחיילים, שנהנו בו מנופשון קצר, מנוחה רגעית מהמדים ומהשגרה הצבאית.

ואז – שקט. המלון עמד. שומם. שקט.
כמו אדם מבוגר שכבר לא מדברים עליו, אבל הוא עדיין כאן. קיים. נושם לאט.

אבל הסיפור לא נגמר.
כי בשנים האחרונות נשמעו שוב קולות. דיבורים על שימור. על החזרה לייעוד המקורי. לא כדי למחוק את מה שהיה – אלא כדי לכבד.
להפיח חיים במקום שאירח כל כך הרבה פרקים בהיסטוריה של ישראל.

אויה הוא לא רק מבנה. הוא מראה.

הוא מראה למה שהיינו. למה שחלמנו להיות.
הוא עדות חיה לעובדה שגם מקומות נשכחים, יכולים לזכות בהזדמנות שנייה.
והוא תזכורת שאם הקירות יכלו לדבר – הם היו מספרים סיפור שאין שני לו.

אז בפעם הבאה שתעברו שם – אל תראו רק קירות. תראו אנשים. תקוות. זיכרונות.
תראו את אויה. ותדעו – יש מקומות שלא נשכחים. רק מחכים שיזכרו בהם שוב.

שלכם, יהוד מונוסון אונליין