יש מקומות שהם הרבה יותר ממסעדה.
הם ריח שמזכיר ילדות, הם פינה מוכרת ברחוב משתנה, הם חיוך של מוכר שאתה כבר מכיר בשמו.
כזה היה פונדק אקספרס של שוקי ביהוד.
והיום – אין אותו יותר.
אחרי יותר מ-60 שנה, הפונדק שהגיש את הקבב הכי מפורסם בגוש דן, סגר את שעריו.
בשקט. בלי מהומות. עם הרבה דמעות.
זה לא היה עוד מקום לאכול בו
זה היה טעם של בית.
פיתה רכה, קבב עסיסי, חומוס שנמרח בלב – ומאחורי הדלפק עמד שוקי נג’רי – חיוך רחב, מילה טובה, והכי חשוב – אדם שהיה חלק בלתי נפרד מהעיר.
מישהו שזכר אותך מהתיכון, או מהפעם ההיא שברחת מהצבא ובאת רק “לקחת פיתה זריזה”.
הפונדק התחיל באוטובוס ישן בתחילת שנות ה-60, עבר למבנה קבוע ברחוב אלטלף, ושרד את כל השינויים – את הקניונים, את הביגים, את הגל של המסעדות המתחכמות.
אבל הוא נשאר פשוט.
הוא נשאר אמיתי.
והוא נשאר שלנו.
ואז זה נגמר
עם השנים הגיעו הסכמים, יזמים, בנייה סביב, תוכניות לפיתוח.
ושוקי, שהחזיק את הפינה הזו באהבה כל כך הרבה עשורים, החליט – בצער – לסגור את הפונדק.
בלי פומפוזיות.
בלי “סניף חדש בדרך”.
פשוט – פרידה.
ואנחנו?
אנחנו נשארנו עם ריח שנשאר בבגדים.
ועם געגוע שאי אפשר להסביר.
כי כל אחד שאכל שם – זוכר את הפעם ההיא, עם אבא, עם החבר’ה, עם הילד הקטן שביקש עוד קצת לימונדה.
זה לא רק קבב.
זה רגע.
זה מקום שידע להכיל אותנו – בדיוק כמו שאנחנו.
תודה שוקי.
תודה על האוכל.
על השיחות.
על זה שלא השתנית כשהעולם רץ קדימה.
אנחנו כבר מתגעגעים.
והלב של יהוד – נשאר עם פינה חמה, ריחנית, ומשפחתית – של פונדק אקספרס.
כי יש דברים שאי אפשר לשכוח.
והפיתה ההיא – תישאר איתנו, לתמיד.
