ביהוד-מונוסון, בלב עצוב, קרסו חיים של תינוק בן עשרה חודשים באשמורת של חוסר אונים. הוא היה כל כך קטן, כל כך חסר אונים, בעוד ההורים שלו רק יכלו לצפות בחרדה, בתקווה שיבוא מישהו שיציל אותו. אך הזמן עמד כנגדו, והעיכוב בא הגיע, כאילו כל תקווה נלקחה ממנו באותו רגע.
האמבולנס, שהגיע באיחור כואב, לא הצליח להציל את חייו. חמישה ימים של מאבק, של תקווה אחרונה, נגמרו במוות מוחי, והלב של ההורים נשבר לשברים שלא יתאחו לעולם. הם ממתינים, תוהים, מדמיינים איך זה היה יכול להיות אחרת, אם רק היה יותר מישהו שיכול היה להגיע בזמן.
אין חשד לפלילים, אך הכאב והיאוש נותרו, כבולים בלבבות של אלה שאיבדו את היקר להם מכל. זוהי טרגדיה שאין לה מענה, שקטה ומכאיבה, שמזכירה לנו עד כמה החיים יכולים להיות קצרים, עד כמה הזמן יכול להיות אכזרי, ועד כמה התקווה היא דבר שביר כל כך.
שלכם, יהוד מונוסון אונליין
