שנת 1982. ישראל חיה ונושמת כדורגל, והפועל יהוד – קבוצה קטנה מעיירה שקטה – עושה את מה שאיש לא ציפה: היא הופכת לקבוצה שמכתיבה את סדר היום של הכדורגל הישראלי, ומניפה את גביע המדינה.
זה לא היה סיפור על קבוצה עשירה, עם כוכבים נוצצים או תשתית מקצועית מתקדמת. זה היה סיפור על קבוצה של שחקנים עם נשמה, עיר שמאחוריהם, ומאמן אחד שהצליח לראות רחוק יותר מכולם.
הדרך לגמר – לא עוד עונה רגילה
הפועל יהוד נכנסה לטורניר גביע המדינה מבלי שאיש ספר אותה. ההגרלות הובילו אותה שוב ושוב לקבוצות מהצמרת: בית"ר ירושלים, מכבי חיפה, מכבי תל אביב – שמות כבדים, מגרשים מפחידים, קהלים סוערים.
אבל יהוד לא נבהלה. כל משחק הפך לקרב הישרדות, וכל ניצחון היה כמו נס קטן. הקבוצה שיחקה באחריות, בצניעות, אך עם המון לב. לא הייתה יומרה לשלוט בכדור – הייתה יומרה לנצח, בעקשנות, בקשיחות, ובעיקר – באמונה.
שישה משחקים, שער חובה אחד בלבד. המאזן הזה לבדו הפך את יהוד לסנסציה.
במרכז הסיפור – אנשים פשוטים עם לב ענק
בין הקורות עמד שוער, שידע להפוך בעיטה מסוכנת לרגע של שלווה. הוא לא היה רק שוער – הוא היה קיר. שחקנים אחרים הרגישו בטוחים כשהוא היה שם, והקהל ידע שעם שוער כזה – שום דבר לא גמור.
בהגנה עמדו שחקנים שחסמו בגוף ובנשמה. לא תמיד באלגנטיות, לפעמים בגולגולת, לפעמים עם ברך פתוחה – אבל אף אחד לא עבר אותם בקלות.
בקישור עבדו הלב והריאות של הקבוצה. כל מהלך התחיל אצלם, כל תיקול הגיע מהם. הם היו הראשונים ללחוץ, האחרונים לוותר. קשרים שידעו למסור, אבל גם לעצור מתפרצת כמו קיר.
ובהתקפה – בחור שקט עם ראש זהב. שער אחד, נגיחה אחת, וזהו. רגע אחד של תעוזה מול קבוצה הרבה יותר מנוסה, עם אלפי אוהדים ביציע, והוא שם את הכדור ברשת.
המאמן: האיש שהחזיק הכל ביחד
כל קבוצה צריכה מישהו שיאמין. המאמן של הפועל יהוד לא רק ניהל את הקבוצה – הוא בנה לה זהות. הוא ראה בכל שחקן שליחות, בכל משחק מבחן של אופי. הוא ידע לגעת בנפש של שחקנים. לא עם משפטים גדולים, אלא במעשים. באמון. בעבודה יומיומית.
אומרים שלמאמן טוב יש שיטה. למאמן גדול – יש השפעה. והוא השפיע.
19 במאי 1982 – יום שהעיר לא תשכח
המגרש – רמת גן. היריבה – הפועל תל אביב. המתח – בשיאו. יהוד שיחקה מול אחת הקבוצות החזקות בארץ, עם עבר עשיר וניסיון עצום.
אבל יהוד הגיעה בלי רגשי נחיתות. היא הגיעה לשחק את המשחק שלה: להתאבד על כל כדור, לסגור כל שחקן, לחכות לרגע אחד.
ואז הרגע הגיע. כדור נייח, נגיחה מדויקת, והכדור ברשת.
הזמן נעצר. הקהל של יהוד, שלא הפסיק לחלום, פשוט התפוצץ. אחרי השער – זה היה 35 דקות של לחץ, עצבים, נשימה שלא יוצאת. אבל הם עמדו בזה. דקה 90 – שריקת סיום. יהוד אלופה.
מה נשאר מאז?
עברו עשרות שנים מאז אותו לילה מופלא. שחקנים התבגרו, המגרש שינה פנים, והדור הצעיר אולי לא מכיר את כל השמות. אבל הסיפור חי. בכל שיחה במכולת, בכל מפגש בין ותיקים, בכל תמונה דהויה במשרד ישן – הפועל יהוד 1982 היא לא זיכרון. היא מיתוס.
היא ההוכחה שעם מספיק לב, גם מה שנראה בלתי אפשרי – יכול לקרות. היא מזכירה לנו שכל חלום, אפילו אם הוא מתחיל בעיירה קטנה, יכול להסתיים על הפודיום הכי גבוה.
והיא מזכירה דבר נוסף: לעולם אל תזלזל בקבוצה שיש לה אמונה.
שלכם, יהוד מונוסון אונליין
