אם מחצית מאיראן תישאר בלי חשמל: כך עלולה להיראות תגובת השרשרת שתשפיע על המזרח התיכון כולו

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מאיים להרחיב את התקיפות באיראן גם לתחנות כוח ולגשרים. אם האיום יתממש ויגרום לפגיעה רחבה ברשת החשמל האיראנית, התוצאה לא תסתכם בבתים חשוכים. בתוך ימים עלולים להיפגע מים, בתי חולים, תקשורת, אספקת מזון, דלק ותחבורה. בתוך שבועות המשבר עלול להפוך לגל עקירה גדול, לטלטל את המדינות השכנות ולהגדיל משמעותית את הסיכון שישראל תיגרר שוב לעימות ישיר.

 

---

📲 הצטרפו לערוץ ה-FECEBOOK של יהוד מונוסון אונליין

✔️ עדכונים שוטפים מהעיר
✔️ חדשות חמות לפני כולם
✔️ מבזקים, התרחשויות ואירועים

🔗 להצטרפות לערוץ >> ערוץ הפייסבוק

---

 

המלחמה בין ארצות הברית לאיראן נכנסה בימים האחרונים לשלב חדש ומסוכן. ארצות הברית חידשה את התקיפות, איראן מגיבה נגד יעדים אמריקאיים ומאיימת להרחיב את הפגיעה בנתיבי האנרגיה באזור, ובוושינגטון נשמע שוב האיום לתקוף תחנות כוח וגשרים בתוך איראן.

על פניו, תחנת כוח היא עוד יעד גדול שאפשר לסמן על מפה. בפועל, חשמל הוא המערכת שמחזיקה את כל שאר המערכות בחיים. בלעדיו משאבות המים אינן פועלות כרגיל, בתי החולים עוברים לגנרטורים, רשתות הסלולר נחלשות, בתי העסק נסגרים, מערכות הבנקאות מתקשות לפעול, המזון במקררים מתקלקל ורמזורים מפסיקים לעבוד.

לכן, אם איראן תאבד בתרחיש קיצוני כמחצית מיכולת ייצור החשמל שלה, זו לא תהיה רק פגיעה כלכלית. זו עלולה להיות תחילתו של משבר הומניטרי, חברתי וביטחוני רחב.

הימים הראשונים: החשמל לא ייעלם באופן שווה

גם אם איראן תאבד 50% מיכולת החשמל שלה, אין פירוש הדבר שכל בית במדינה יהיה חשוך במשך חצי מהיום בדיוק. הממשלה האיראנית תנסה לנהל את המחסור באמצעות הפסקות חשמל יזומות והעדפת מתקנים חיוניים.

החשמל יופנה בראש ובראשונה לבתי חולים מרכזיים, למתקנים צבאיים, למוסדות שלטון, לתשתיות תקשורת ולמפעלי אנרגיה. המשמעות היא ששכונות מגורים, עסקים קטנים, אזורי תעשייה ומקומות מרוחקים יהיו הראשונים לסבול מהפסקות ממושכות.

בשלב הראשון הציבור עדיין ינסה להסתדר. משפחות ישתמשו בסוללות, בגנרטורים ובמלאי מים ומזון. בעלי עסקים יעבדו בשעות שבהן החשמל זמין, והמדינה תנסה לשכנע את האזרחים שמדובר במצב זמני הנשלט מלמעלה.

אולם בתרחיש של פגיעה רחבה ומתמשכת, כבר בתוך ימים יתחילו להופיע סדקים.

אחרי יומיים או שלושה: משבר החשמל הופך למשבר מים

בערים גדולות, מים אינם מגיעים לברזים רק בזכות כוח המשיכה. יש צורך בחשמל להפעלת משאבות, מתקני טיפול, מערכות ביוב ומאגרים.

כאשר החשמל נפגע, לחץ המים בקומות הגבוהות יורד ראשון. בהמשך עלולות להופיע הפסקות מים אזוריות. במקביל, מערכת הביוב עלולה להתקשות להזרים ולטפל בשפכים.

כאן מתחילה תגובת השרשרת המסוכנת באמת: מחסור במים נקיים, שימוש במקורות מאולתרים, הצטברות שפכים ועלייה בסיכון למחלות.

גם מתקני התפלת מים, מתקני שאיבה ומערכות חקלאיות זקוקים לחשמל. לכן הפגיעה אינה נעצרת בערים. היא עלולה להגיע גם לשדות, לחממות, ללולים ולשרשרת אספקת המזון.

בתי החולים לא נסגרים מיד, אבל מתחילים לבחור מה חשוב יותר

בתי חולים מחזיקים בדרך כלל גנרטורים ומלאי דלק לשעת חירום. אלא שגנרטור הוא פתרון זמני, לא תחליף מלא לרשת חשמל ארצית.

אם ההפסקות נמשכות, בתי החולים יצטרכו לתעדף פעולות. חדרי ניתוח, טיפול נמרץ, מכונות הנשמה ומקררים לתרופות יקבלו קדימות. שירותים שאינם מוגדרים דחופים עלולים להצטמצם או להידחות.

הבעיה אינה רק החשמל בתוך בית החולים. גם אם הגנרטור פועל, קשה להמשיך לעבוד כאשר אין אספקה סדירה של דלק, תרופות, חמצן, מזון ומים, וכאשר אנשי הצוות מתקשים להגיע בגלל כבישים או גשרים שנפגעו.

חולים המטופלים בבית נמצאים בסיכון נוסף. אנשים הזקוקים לחמצן, ציוד רפואי חשמלי, תרופות בקירור או מעלית בבניין רב-קומות עלולים למצוא את עצמם ללא פתרון.

בתוך שבוע: הכלכלה מתחילה להיעצר

הפסקות חשמל ארוכות פוגעות כמעט בכל עסק. מפעלים מפסיקים קווי ייצור, חנויות מזון מאבדות סחורה, כספומטים ועמדות תשלום אינם עובדים באופן רציף, ומערכות מחשוב ותקשורת מתחילות לקרוס.

גם תחנות דלק תלויות בחשמל להפעלת המשאבות. לכן עלול להיווצר מצב שבו יש דלק במכלים, אך לא ניתן להעביר אותו במהירות לציבור. התוצאה תהיה תורים ארוכים, אגירה, שוק שחור ועליית מחירים.

הפגיעה בגשרים תחריף את המצב. איראן היא מדינה עצומה, והעברת מזון, דלק, תרופות וכוחות ביטחון תלויה בצירי תחבורה ארוכים. הרס של גשרים מרכזיים אינו רק מכשול למכוניות פרטיות; הוא יכול לנתק אזורים, להאריך מסלולי הובלה ולהאט את תגובת הממשלה.

גם אם רק חלק מהגשרים ייפגעו, עצם החשש מתקיפות נוספות עלול לגרום לנהגים ולחברות הובלה להימנע מאזורים מסוימים. כך יכולה להיווצר בעיית אספקה גם במקומות שבהם התשתיות עצמן לא נפגעו.

הציבור יתחיל לעזוב את הערים – אבל רובו לא יברח מיד מהמדינה

כאשר מדברים על הגירה מאיראן, קל לדמיין מיליוני אנשים שמגיעים מיד לגבול. בפועל, השלב הראשון יהיה ככל הנראה תנועה פנימית.

משפחות מטהרן ומערים גדולות ינסו לעבור לקרובי משפחה באזורים שבהם יש פחות תקיפות, פחות עומס ויכולת טובה יותר להשיג מים ומזון. מי שיש לו בית בכפר או בעיר קטנה יעזוב ראשון. בעלי אמצעים יעברו לבתי מלון, לדירות שכורות או למדינות שכנות.

רק אם המשבר יימשך והציבור יבין שאין צפי ממשי לחזרת החשמל, המים והביטחון, תתחיל יציאה רחבה יותר מגבולות איראן.

וזו נקודה חשובה: הפגיעה בחשמל לבדה אינה בהכרח יוצרת מיד מיליוני פליטים. הגירה המונית מתחילה בדרך כלל כאשר מצטרפים יחד כמה גורמים – חשמל שאינו חוזר, מחסור במים ובמזון, סכנה מהפצצות, אבטלה, קריסת שירותי הבריאות וחוסר אמון ביכולת השלטון להשתלט על המצב.

לאן האיראנים ינסו להגיע?

בצפון איראן קיימים גבולות עם ארמניה ואזרבייג'ן, אך שתיהן מדינות קטנות יחסית ואינן יכולות לקלוט בקלות מיליוני בני אדם.

אזרבייג'ן עשויה לשמש נתיב מעבר לכיוון רוסיה, אך אין גבול יבשתי ישיר בין איראן לרוסיה. מי שירצה להגיע לרוסיה דרך היבשה יצטרך לעבור באזרבייג'ן. מסלול אחר יכול לעבור דרך ארמניה, גאורגיה ומשם לרוסיה.

רוסיה עשויה להיתפס בעיני חלק מהאיראנים כמדינה ידידותית יותר למשטר בטהרן, אך מכאן לא נובע שהיא תפתח את שעריה למיליונים. גם מדינה גדולה כמו רוסיה תתקשה לקלוט בזמן קצר מספר עצום של פליטים הזקוקים לדיור, מזון, רפואה, תעסוקה ובתי ספר.

סביר יותר שמוסקבה תאפשר כניסה מוגבלת, תעדיף בעלי אזרחות כפולה, אנשי מקצוע, גורמים המקורבים לשלטון ובעלי יכולת כלכלית – ובמקביל תנסה לעצור תנועה המונית בגבולותיה.

אם רוסיה תסגור את הגבול או תגביל את הכניסה, הלחץ יישאר באזרבייג'ן, בארמניה ובגאורגיה. המדינות האלה עלולות למצוא את עצמן מתמודדות עם מחנות זמניים, עומס על בתי החולים, עליית מחירי השכירות ומתח פוליטי פנימי.

אבל ההגירה לא תהיה רק צפונה

חלק גדול מהיוצאים עשוי לפנות דווקא לטורקיה, עיראק, פקיסטן, אפגניסטן וטורקמניסטן, בהתאם למיקום, לקשרים משפחתיים ולמצב הגבולות.

טורקיה היא יעד טבעי יותר עבור רבים המבקשים להמשיך לאירופה, אבל היא כבר מתמודדת עם עומס גדול של פליטים ומהגרים. לכן אנקרה עלולה להקשיח את הגבול במהירות.

עיראק מצדה חשופה במיוחד. היא מחוברת לאיראן כלכלית, דתית וביטחונית, ויש בה קבוצות ומיליציות המקורבות לטהרן. תנועה גדולה של פליטים, לצד פגיעה אפשרית באספקת אנרגיה מאיראן, עלולה לערער את היציבות בעיראק ולהכניס אותה עמוק יותר לעימות.

גם אפגניסטן ופקיסטן אינן מסוגלות לספק בקלות מענה לאוכלוסייה גדולה נוספת. למעשה, איראן עצמה מארחת כבר מספר גדול של פליטים ואזרחים אפגנים. אם המדינה תיחלש, חלקם עשויים לנסות לחזור לאפגניסטן במקביל ליציאת אזרחים איראנים – תנועה כפולה שתעמיס מאוד על הגבולות.

מה יעשה המשטר האיראני?

המשטר לא בהכרח יקרוס כתוצאה מהפסקות חשמל. להפך, בשלב הראשון הוא עשוי להפוך קשוח יותר.

כוחות הביטחון יקבלו עדיפות בחשמל, בדלק ובתקשורת. הממשלה עשויה להגביל את האינטרנט, להטיל עוצר באזורים מסוימים, להשתלט על חלוקת המזון והדלק ולעצור מי שיואשמו בהפצת שמועות או בהובלת מחאות.

עם זאת, ככל שהמשבר יימשך, היכולת של המדינה לשלוט תישחק. שוטרים, חיילים ופקידי ממשלה הם גם אזרחים עם משפחות. אם גם בתיהם נשארים ללא מים, מזון וחשמל, הנאמנות למערכת עלולה להיחלש.

מחאות יכולות לפרוץ סביב סוגיות בסיסיות מאוד: מים, לחם, דלק ושעות חשמל. בניגוד למחאה פוליטית רגילה, מחאה הנובעת מצורך הישרדותי קשה יותר לדכא לאורך זמן, משום שהיא אינה תלויה במנהיג אחד או בארגון אחד.

מצד שני, התקפה אמריקאית רחבה על תשתיות אזרחיות יכולה גם לחזק זמנית את המשטר. חלק מהציבור, גם אם הוא מתנגד לשלטון, עשוי להתאחד מול אויב חיצוני ולהאשים את ארצות הברית בסבל. לכן אין ודאות שפגיעה בתשתיות תביא להתקוממות נגד המשטר; היא עלולה באותה מידה לעורר לאומנות, זעם ורצון לנקמה.

בתוך חודש: איראן יכולה להמשיך להילחם, אבל האזרחים ישלמו את המחיר

אם לאחר חודש לא תתוקן רשת החשמל והמדינה עדיין תאבד כמחצית מיכולת האספקה שלה, כבר לא יהיה מדובר רק במצב חירום זמני.

מפעלים רבים יישארו סגורים, האבטלה תגדל, ערך המטבע עלול להישחק, מחירי המזון יעלו ושירותים ציבוריים יצומצמו. בעלי הון ינסו להוציא כסף מהמדינה, אנשי מקצוע יחפשו דרך לעזוב, ומשפחות מהמעמד הבינוני ימכרו רכוש כדי לממן מעבר.

החקלאות עלולה להיפגע בגלל מחסור בחשמל למשאבות מים, בקירור ובהובלה. מפעלי תרופות ומזון לא יוכלו לעבוד בקצב רגיל. הנזק הכלכלי יהפוך בהדרגה למחסור ממשי במוצרים בסיסיים.

במצב כזה, איראן עדיין יכולה להחזיק טילים, כטב"מים וכוחות צבאיים ולהמשיך לתקוף. מדינות אינן מאבדות מיד את יכולת הלחימה שלהן רק משום שהאוכלוסייה סובלת. למעשה, הצבא יקבל ככל הנראה עדיפות על פני האזרחים.

זו בדיוק הסיבה שפגיעה בתחנות כוח עלולה שלא להביא לכניעה המהירה שמקבלי ההחלטות מקווים לה. היא יכולה להכאיב מאוד לציבור, אך לא בהכרח לעצור את המערכת הצבאית.

ומה יקרה אם ישראל תחזור למעורבות ישירה?

ישראל אינה צופה מהצד בלבד. היא הייתה מעורבת בשלבים קודמים של המלחמה ותקפה יעדים באיראן. עם זאת, בגל הנוכחי ארצות הברית נמצאת בחזית הפעילות, ולכן השאלה היא לא האם ישראל קשורה לעימות – אלא האם היא תחזור לבצע תקיפות רחבות וישירות.

הגורם המרכזי שיכול להחזיר את ישראל למערכה במהירות הוא תקיפה איראנית על שטח ישראל. אם איראן תשגר טילים או כטב"מים לעבר ערים, בסיסים או מתקנים אסטרטגיים בישראל, התגובה הישראלית צפויה להיות משמעותית.

אפשרות נוספת היא מידע מודיעיני שלפיו איראן מנצלת את הלחימה כדי לקדם את תוכנית הגרעין, להעביר טילים או להיערך למתקפה על ישראל. גם פגיעה בכוחות אמריקאיים אינה מבטיחה מעורבות ישראלית, אבל ככל שהמלחמה תתרחב וארצות הברית תבקש סיוע מודיעיני, הגנתי או מבצעי, יהיה קשה לישראל להישאר בשוליים.

מבחינת תושבי ישראל, חזרה לעימות ישיר עלולה להביא לאזעקות, ירי טילים ארוכי טווח, פגיעה בטיסות ובמשק, גיוס מילואים והחמרת הנחיות פיקוד העורף.

איראן עשויה גם להפעיל גורמים נוספים באזור כדי להרחיב את הלחץ על ישראל, כך שהעימות לא בהכרח יישאר בין מטוסים אמריקאיים לבין מטרות בתוך איראן.

האם איום על תחנות כוח יביא את איראן לשולחן המשא ומתן?

זה אפשרי, אבל רחוק מלהיות בטוח.

האיום נועד לגרום להנהגה האיראנית להבין שהמחיר יעלה אם לא תסכים להסדר. אם בטהרן יאמינו שארצות הברית באמת מוכנה לבצע את האיום, הם עשויים להתפשר כדי להציל את התשתיות שנותרו.

אבל קיימת גם אפשרות הפוכה: איראן תראה בתקיפת תחנות כוח וגשרים ניסיון להכניע את האוכלוסייה, תחליט שאין לה עוד מה להפסיד ותחריף את תגובתה. היא יכולה לפגוע בבסיסים אמריקאיים, במתקני אנרגיה של מדינות המפרץ, בספינות ובנתיבי מסחר.

כלומר, תקיפת תשתיות אינה כפתור שמכבה את המלחמה. היא הימור. היא יכולה לקצר אותה, אבל היא יכולה גם להפוך עימות מוגבל יחסית למלחמה אזורית שתפגע באיראן, במדינות המפרץ, בישראל ובכלכלה העולמית.

השורה התחתונה: כשמכבים מדינה, אי אפשר לשלוט בחושך

אם איראן תאבד 50% מהחשמל שלה, בשבוע הראשון נראה ככל הנראה הפסקות חשמל, קשיים באספקת מים, עומס על בתי החולים, תורים לדלק, פגיעה בתקשורת והתחלה של תנועה מהערים.

אם המצב יימשך חודש, המשבר עלול להפוך למחסור במזון ובתרופות, סגירת מפעלים, אבטלה, מחאות, עקירה פנימית ויציאה גוברת למדינות השכנות.

אם במקביל ייפגעו גשרים מרכזיים, המצב יחמיר משום שהמדינה תתקשה להעביר סחורות, כוחות הצלה ודלק בין המחוזות. אם איראן תגיב נגד ישראל או נגד תשתיות אזרחיות במדינות המפרץ, המלחמה עלולה להתרחב בתוך זמן קצר.

לכן, האיום לפגוע בתחנות כוח ובגשרים נשמע אולי כמו אמצעי לחץ צבאי ברור ופשוט. במציאות, הוא עלול לפתוח שרשרת אירועים שאף צד אינו מסוגל לשלוט בה לחלוטין.

המבחן לא יהיה רק כמה חשמל איראן תאבד, אלא כמה זמן הפגיעה תימשך, אילו אזורים ייפגעו, האם מערכות המים והבריאות ימשיכו לפעול, האם הגבולות יישארו פתוחים – ובעיקר כיצד תגיב ההנהגה האיראנית.

כי ברגע שמערכת החשמל של מדינה בת עשרות מיליוני תושבים מתחילה לקרוס, זה כבר לא רק יעד צבאי שנפגע. זו מדינה שלמה שמתחילה להיעצר.

שלכם, יהוד מונוסון אונליין